אהוד נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב-"הפול"

החלטה

מבוא

בפני בקשתה של הנתבעת להתיר לה להביא ראיות לסתור את קביעות הוועדה הרפואית לגבי נכות התובע, ולמנות לשם כך מומחה רפואי בתחום האורתופדיה.

על פי המתואר בכתב התביעה, ביום 28.5.12 נפגע התובע בתאונת דרכים, כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן- "חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים"). התאונה התרחשה בזמן עבודתו של התובע כאשר רכב על קטנוע והחליק כתוצאה מחול שהיה על הכביש. ממקום התאונה פונה התובע לבית החולים שערי צדק בירושלים. לטענת התובע, מאז התאונה הוא סובל מכאבים בקרסול ומתקשה בדריכה על הרגל.

ביום 5.11.13 קבעה הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי את הנכות הצמיתה של התובע על שיעור של 5%, החל מיום 18.8.12, בהתאם לפרט 35(1)(ב) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן - "התוספת לתקנות").

הבקשה

ביום 17.2.14 הגישה הנתבעת בקשה להבאת ראיות לסתירת הקביעות שביסוד החלטת הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי. הנתבעת טענה שקביעת הוועדה מוטעית כיוון שבבדיקת התובע לא עלו ממצאים של ממש, ובוודאי לא כאלה שמצדיקים נכות כלשהי.

בבקשתה פירטה הנתבעת שבדוח הוועדה נכתב שהתובע "בבדיקה מתהלך ללא צליעה, מסוגל לעמוד על קצות האצבעות והעקבים, אין נפיחות בקרסול, אין סימנים חיצוניים, רגישות מקומית קלה בצד הקיצוני של הקרסול, תנועות טובות של הקרסול ללא הגבלה, תנועות טובות של הפרקים ללא חוסר עצבי." . לטענתה של הנתבעת קבעה הוועדה את נכותו של התובע בשיעור 5% על אף היעדר הגבלות או ממצאים אובייקטיבים כלשהם. לטענת הנתבעת היה על הוועדה לקבוע שלא נותרה לתובע נכות צמיתה - בהתאם לפרט 35(1)(א). הנתבעת הוסיפה שאין די בממצא סובייקטיבי של כאב כדי לקבוע נכות ובקביעת הוועדה שהסתמכה על ממצא זה בלבד נפלה טעות יסודית. הנתבעת הוסיפה כי גם מהחומר הרפואי לא ניתן ללמוד על ממצא של ממש – כל הצילומים יצאו תקינים ללא עדות לשברים.

בנסיבות אלה נטען שיש למנות מומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה.

עמדת התובע

התובע התנגד לבקשה וטען שהחלטת הוועדה הינה סבירה ולא נפל בה כל פגם. לטענתו קביעת הוועדה הייתה מבוססת על בדיקה קלינית, והיא זכתה לשיתוף פעולה מלא מצד התובע. נטען שכל העובדות הרלוונטיות היו בפני הוועדה עובר למתן החלטתה, וההחלטה ניתנה בהתאם לשיקולים מקצועיים ואובייקטיביים.

בתשובתו פירט התובע את נסיבות התאונה כדלקמן "ביום 28.5.12, נפגע התובע בתאונת דרכים, עת במהלך עבודתו רכב על קטנועו והחליק כתוצאה מחול שהיה על הכביש. קרסול ימין נתקע במרווח שבין הברזל שמעל לגלגל האחורי ובין הגלגל ובעת החלקת הקטנוע משקלו נערם על רגלו הימנית של התובע.", התובע פירט בתשובתו גם את ההשתלשלות הרפואית שהייתה מקרות התאונה.

התובע ציין שלפנייתו לוועדה הרפואית צירף את כל המסמכים הרפואיים הנוגעים לפגיעתו, כן צירף כתב ויתור על סודיות רפואית – כך שמלוא החומר הרפואי עמד בפני הוועדה. התובע ציין שהוא לא היה מיוצג בפני הוועדה וסיפר להם על כאביו ומגבלותיו ולאחר מכן נבדק על ידי מומחה הוועדה הרפואית בתחום האורתופדיה.

בשל טעמים אלו טען התובע שיש לדחות את בקשת הנתבעת.

המסגרת החוקית

סעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים קובע כדלהלן:

"נקבעה על פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על פי חוק זה; ואולם בית המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו."

כפי שנפסק לא אחת, הרשות להבאת ראיות לסתור תינתן במקרים חריגים בלבד. כפי שפירט המלומד א' ריבלין בספרו תאונת הדרכים, מהדורה רביעית, התשע"ד- 1212, עמ' 774 (להלן- "ריבלין בספרו"), בפסקי הדין המנחים בבר"ע 634/85 עודה נ' "רותם" חברה לביטוח בע"מ, ובר"ע 721/85 "סלע" חברה לביטוח בע"מ נ' פתייה, הצביע בית המשפט העליון בקווים כלליים על שני סוגי טעמים העשויים להצדיק מתן הבאת ראיות לסתור: טעמים משפטיים, כגון בשעה שההליך היה נגוע בפגם מהותי דוגמת תרמית או בטלות מעיקרא, או כאשר קיימים טעמים עובדתיים כבדי משקל.

ברבות השנים חודדו טעמים אלו בפסיקה, כך למשל נקבע בע"א 577/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה, פ"ד מ"ה(4) 77, כדלקמן:

"יש להתיר להביא ראיות לסתור רק אם ראוי הדבר למען עשיית צדק ומטעמים מיוחדים שירשמו. נוסח זה מצביע על כך, שהתרת הבאת ראיות לסתור מיועדת למקרים מיוחדים וחריגים בלבד. כדוגמא למקרים כאלה יכול לשמש מקרה, בו חל שינוי משמעותי במצבו של הנפגע מאז נקבעה נכותו על ידי הועדה הרפואית של המוסד ועד לדיון בבית המשפט. מקרה אחר הוא, כשלפני הועדה הרפואית לא היו עובדות רלוונטיות חשובות, הנוגעות למצבו הרפואי של הנפגע קודם לתאונה, ואשר לו היו לפניה, בודאי היו מביאות לתוצאה שונה...מה שחשוב להדגיש הוא, שרק במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן יותר הדבר. כדי שיותר להביא ראיות לסתור, לא די בעובדה שיש מומחה רפואי או מומחים רפואיים הסוברים אחרת משסבורה הייתה הועדה הרפואית, אפילו אם הפער בין מה שסבורה הועדה הרפואית לבין מה שסבורים המומחים הרפואיים הינו גדול. כל המצוי בנושא זה של תביעות על נזקי גוף יודע, עד כמה מקובלת ונפוצה המחלוקת בין מומחים רפואיים ועד כמה אין קושי למצוא חוות דעת שתהיה שונה ממסקנות הועדה הרפואית. אם בכל מקרה של קביעה שונה על ידי מומחה רפואי מזו שקבעה הועדה הרפואית ניתן היה להביא ראיות לסתור - כל מטרת חקיקתו של סעיף 6ב לחסוך את הצורך בהבאת ראיות רפואיות לעניין נכותו של הנפגע הייתה נמצאת מסוכלת... פסיקתו העקבית של בית משפט זה היא שיש למעט במתן רשות להביא ראיות לסתור על פי הסיפא של סעיף 6ב ולצמצם את ההיתר למקרים נדירים בלבד".